שבוע אליפויות העולם באינסברוק הסתיים ביום ראשון, שבוע נפלא, שהביא לנו דברים רבים לכתוב עליהם, על המסלול ומחוצה לו.

הראשון לשמו, סוף סוף: יהיה קשה למצוא רגעים מרגשים יותר מזה שראינו בסופה של האליפות, בו אלחנדרו ואלוורדה זכה במירוץ הכביש לגברים. לאחר הקטע הראשון של הטור דה פראנס בשנה שעברה, בו ואלוורדה החליק על מסלול הנג"ש הרטוב, ושבר את פיקת הברך, התמונות מאינסברוק נראות כמעט כמו תסריט דמיוני. גם כותב שורות אלה עשה את הטעות לאחר אותו הקטע, וכתב עבור ואלוורדה סוג של סיכום קריירה. טעות גדולה, שהתבררה כבר בתחילת העונה הנוכחית, בה זכה בטורים של אבו דאבי, ולנסיה וקטלוניה. ואלוורדה כבר הפסיק לספור את הפעמים בהן החמיץ את הזכייה באליפות העולם – מאז 2003 הוא עמד שש פעמים על הפודיום (פעמיים כסף, ארבע פעמים ארד). זה אולי הנתון הבלתי נתפס ביותר בקריירה שלו. כל אחד כאן יכול לחשוב היכן הוא היה ב-2003, ומה הוא עשה מאז. ואלוורדה פשוט היה בצמרת הענף בצורה עקבית. גם עכשיו, בגיל 38, הוא עמד בראשה של נבחרת ספרדית חזקה במיוחד, והיה מראש אחד המועמדים המובילים לזכייה במירוץ. בתמונות מהפודיום, הטלויזיה התמקדה בקלוז אפ על ואלוורדה, אולי בניסיון להסתיר את קרחתו מהצופים. עם או בלי קלוז אפ, הזכייה של האיש הזה תהווה השראה לכל חובבי ספורט כלשהו, צעירים וחטיארים כאחד.

אחיות-יריבות כתומות: אם אצל הגברים היה איזשהו ספק לפני התחרות בדבר הזוכה, אזי אצל הנשים היה ברור מלכתחילה לפחות מאיזו מדינה יגיעו הזוכות. הולנד, למרות היותה מדינה שטוחה, שלחה גם לאליפות ההררית ביותר של השנים האחרונות נבחרת כתומה שכבשה את טירול. בתחרות הנג"ש ראינו למשל פודיום כל הולנדי. כבר שנים שנבחרת הולנד היא סוג של גולדן סטייט בתחרויות בהן מיוצגות הנבחרות הלאומיות. אלא שמבין הרוכבות ההולנדיות שתיים היו ראש מעל כל הענף השנה – אנמיק ואן פלויטן ואנה ואן דר ברחן. ואן פלויטן בת ה-35 החלה לפרוח דווקא לאחר אותה התרסקות מזעזעת באולימפיאדת ריו לפני שנתיים. בשנה שעברה היא זכתה באליפות העולם בנג"ש, והשנה היא הייתה די בלתי מנוצחת בחצי השני של העונה. לאינסברוק היא הגיע קודם כל במטרה אחת – לשמור על חולצת הקשת במירוץ הנג"ש, וכך עשתה. התרסקות במירוץ הכביש גנזה את החלום שלה לקשת כפולה, אך בלי קשר זאת הייתה לגמרי הבמה של ואן דר ברחן. האלופה האולימפית מריו היא ללא ספק הרוכבת הטובה בעולם בשלוש השנים האחרונות. מלבד התואר האולימפי, היא זכתה באינספור מירוצים, כולל כמה המוכרים לנו גם ממירוצי הגברים, כסטראדה ביאנקה, אמסטל גולד, פלש וואלון וליאז'-בסטון-ליאז'. אלא שהישג אחד חמק ממנה בכל השנים האלה – חולצת הקשת של אלופת העולם. זה נראה שוב בכיוון הזה באליפות הנג"ש, כשהזמן המצויין שלה היה רק שני לזה של ואן פלויטן. במירוץ הכביש באינסברוק היא כבר לא נתנה לאף אחת לקחת את זה ממנה. בריחה שלה כ-40 ק"מ לסיום לא הותירה למתחרות שום סיכוי, כשחצתה את הקו כ-4 דקות לפניהן. שתי הרוכבות, יריבות מרות במשך רוב העונה, ירכבו בשנה הבאה עם חולצת הקשת, כראוי למי ששלטו העונה בענף אצל הנשים.

כוכב העתיד, והעתיד כבר כאן: מי שעקב אחר מירוץ הג'וניורס באליפות, כמו גם אחר הקטגוריה בכל העונה, ראה כוכב אחד גדול שמנצנץ מעל לכל היתר – רמקו אבנפואל. הבלגי זכה בכל המירוצים בהם השתתף השנה, ללא התחשבות בתוואי או ביריבים. באליפות אירופה לג'וניורס, למשל, הוא זכה בפער של כעשר דקות. עדיין, את השיא הוא שמר לסוף העונה באינסברוק. זה התחיל במירוץ הנג"ש, בו זכה בהפרש של כדקה וחצי מהבאים אחריו, אך את ההצגה האמיתית הוא שמר למירוץ הכביש. התרסקות מוקדמת שלו גרמה לו לאבד שתי דקות, ולרדוף לבדו אחר הפלוטון במשך זמן רב. לאחר שהצליח לתפוס את הפלוטון, הוא המשיך ותקף משם כדרכו ללא מענה, והצליח לזכות במירוץ בהפרש של דקה וחצי. אבנפואל נראה ככוכב עתידי בטוח, שצמח מתוך אומת אופניים מצליחה מאד. אלא שמאז ימיו של אדי מרקס הגדול בתחילת שנות השבעים, אין לבלגים כוכב בגראנד טורים, וההצלחה של הרוכבים הבלגים היא בעיקר במירוצים חד יומיים ובמירוצי קטעים קצרים יותר. ההשוואות למרקס כמובן הגיעו, ואבנפואל דחה אותן בתוקף, באומרו שהוא עוד לא עשה בעצם כלום בתחום המקצועני. אלא שקשה שלא להתייחס לכך, ודאי אם גם מרקס עצמו עשה את ההשוואות. ומה יהיה כעת? הכישרון בן ה-18 הוחתם ע"י קבוצת קוויק סטפ לשנתיים, ויעבור ישירות לשלב המקצוענים תוך כדי דילוג על קטגוריית ה-U23, שם הוא אמור ללמוד מהטובים ביותר. חולצת קשת כפולה, משהו שאף אחד לא השיג עדיין בגילו, כבר יש לו.

שעת הזאבים: אבנפואל מצטרף לקבוצה המצליחה ביותר בענף, אם סופרים את ההישגים – קוויק סטפ. קצת נתונים בשבילכם מהשנה: הקבוצה זכתה ב-69 נצחונות העונה. בכל שלושת הגראנד טורים היא הייתה הקבוצה שזכתה בהכי הרבה קטעים. היא מחזיקה בסגל את שני המאיצים הטובים ביותר בענף השנה – אליה ויוויאני ופרננדו גביריה. את זה היא עושה עם תקציב קטן פי שניים מזה של סקיי (טוב, לא חוכמה – אפשר לומר זאת על כל הקבוצות). גם באינסברוק זכתה הקבוצה בהישג הקבוצתי היחיד לקבוצות מסחריות – הנג"ש הקבוצתי, במהדורה האחרונה בהחלט של התחרות הזאת. הישג אחרון זה הוא דוגמא בולטת לגדולה של הקבוצה הזאת – הפיכת השלם לגדול מסך חלקיו. זאת כי הקבוצה הקדימה במירוץ זה כמה וכמה קבוצות עם שמות גדולים יותר בתחום הנג"ש, כ-BMC, סאנווב וסקיי. עוד דוגמא היא אליה ויוויאני: האיטלקי נחשב למאיץ לא רע עד השנה שעברה, אך רק כאשר הגיע לקוויק-סטפ, הוא נעמד בשורה הראשונה של המאיצים בענף. ההיפך קרה למרסל קיטל, שהיה עד לשנה שעברה כנראה המאיץ הטוב בענף, אלא שמאז שעזב את הקבוצה, הוא לא הגיע להישגים בולטים בתחום. עדיין, כפי שקורה לא מעט בענף, הקבוצה צפוייה לאבד את אחד הספונסרים שלה (Floors), בעוד שהספונסר הראשי (קוויק-סטפ) הופך להיות הספונסר המשני. בכל זאת, גורלה אמור להיות טוב הרבה יותר מזה של קבוצת BMC, שאיבדה את הספונסר הראשי ובעקבות כך את רוב רוכבי הקבוצה. קוויק סטפ אמורה להישאר פחות או יותר עם כל הסגל הנוכחי (פלוס אבנפואל) בשנה הבאה. אשר לשם שלה, היא צפוייה להתחרות עם השם Wolfpack, מותג אותו יצרה הקבוצה, שבא לסמל את האחדות והקבוצתיות שהיא מטפחת. קשה לחשוב על שם מתאים יותר.

שינויים בענף: במהלך האליפות התבשרנו גם על כמה שינויים בענף, שייכנסו לתוקף החל מעונת 2020. למי שאולי זוכר, סיפרנו כאן בעבר על כך שה-UCI (איגוד האופניים העולמי) החליט לצמצם את מספר קבוצות הוורלד טור (הדרג העליון) מ-18 ל-16 החל מ-2019. שנתיים חלפו מאז ההחלטה, והעניינים די התהפכו. הצרפתי דויד לפרטיאן נבחר לראשות ה-UCI, ולאחר שהחליט לבטל את תחרות הנג"ש הקבוצתי באליפות העולם, הוא קיבל החלטות לבצע שינויים בענף – הסותרים את אלו שהתקבלו קודם. מספר קבוצות הוורלד טור יישאר 18 כשהיה, כשהן ייקבעו על פי קריטריונים שונים שטרם נקבעו. דבר אחד שכבר נקבע הוא שכל קבוצה מדרג זה תחוייב לכלול 27-30 רוכבים בסגל. אשר למירוצים – מלבד הגראנד טורים וחמשת המונומנטים, לוח השנה יכלול עוד כ-15 מירוצים מהדרגה הראשונה (שיכונו כעת "קלאסיקות ה-UCI"), שקבוצות הוורלד טור יהיו מחוייבות להשתתף בהם. אשר לשאר הקבוצות המשתתפות במירוצים אלו, אזי שני מקומות יוקצו לקבוצות עם הניקוד הגבוה ביותר באותו הרגע, ושתיים נוספות, המכונות "וויילד קארד" ייבחרו ע"י מארגני המירוץ (במקום ארבע עד כה).

האם השינוי טוב ליהודים? המשמעות העיקרית של השינוי היא אחת – הגדלת הפערים בין הקבוצות החזקות יותר לחלשות יותר. נראה כעת די ברור שהשינויים ישיתו עוד עומס, כלכלי בעיקר, על הקבוצות מהדרג הראשון. מצד שני, הם יקטינו את טווח הקבוצות של הדרג השני (שיכונו מעתה ProTeams), שישתתפו במירוצים החשובים, כי הגמישות שתינתן למארגני המירוצים בבחירתן פוחתת. ניתן לומר בביטחון שהשינויים יהפכו את הענף להרבה פחות נגיש מכפי שהוא היה עד כה. חשוב מכך – לא נראה שקברניטי הענף מטפלים בבעיות היסוד שלו, שעיקרן הוא מודל הרווח של הקבוצות בענף. בלי טיפול בזה, נראה שנמשיך לראות ספונסרים שעוזבים את הקבוצות, כמו במקרים של BMC וקוויק סטפ.

ומה יקרה איתנו? במירוץ הנשים ראינו את רותם גפינוביץ' ועומר שפירא מייצגות את ארצנו. שפירא נתנה יופי של מירוץ, בו אף הובילה לפרקים את הפלוטון ברדיפה אחר קבוצת הבריחה. אלא שפנצ'ר חיסל לה את האפשרות להגיע עם הפלוטון, והיא נאלצה לרדוף אחר הקבוצה המובילה. אצל הגברים לא ראינו נציג ישראלי במירוצי הכביש, למרות שנה טובה לרכיבה הישראלית, שתודלקה בעיקר ע"י סייקלינג אקדמי. כפי שניתן להבין, הרי שכקבוצה מהדרג השני, היא אמורה להיפגע מהשינוי שנזכר כאן קודם. לקבוצה אין שאיפות להפוך לקבוצת וורלד טור (בהנחה שבעלי הקבוצה, סילבן אדאמס, לא צפוי להשתגע). כבר דווח שהקבוצה מכוונת חזק מאד להיכנס לטור דה פראנס של 2019, בו השינויים עדיין לא צפויים להיכנס לתוקף, ועם או בלי קשר, היא החתימה את המאיץ הצרפתי רודי ברבייה מ-AG2R. גם אם תצליח בכך, ברור שלקבוצה יהיה אח"כ הרבה יותר קשה להיכנס למירוצים מהשורה הראשונה, ונראה שהיא תיאלץ להתרכז בעיקר במירוצים מהדרג השני. מירוץ אחד כזה הולך להתווסף בארצנו החל מהשנה הבאה. כבר כתבנו כאן שמארגני הג'ירו היו מרוצים מאד מפתיחת המירוץ בארצנו, והם יארגנו "טור דה ישראל" בתקופת האביב, שיכלול חמישה קטעים. בניגוד לפתיחת הג'ירו, אלו יכללו קטעי טיפוס, ומן הסתם ישתרעו על כל הארץ, מצפונה ועד לדרומה.